לה-יות או לא לה-יות בלה (Leh)

ללה הגענו בטיסה קצרה מדלהי הסואנת. לה נמצאת בגובה של 3,500 מטר ולפיכך יש סכנה של מחלת גבהים כשמגיעים אליה. נחתנו שם ואכן היינו עייפים כמו חתול בית שער יותר משעתיים.

אחרי שהסתגלנו לגובה, ויכולנו להסתובב חופשי בתוך לה מבלי לאבד את הנשימה, החלטנו שצריך לעשות משהו. רן רצה לעשות טיול אופניים שבו מעלים אותנו לגובה כ- 5,000 מטר ומשם מתגלגלים חזרה לתוך לה, אבל אריאל פחד מהגובה, מאיכות הכביש, וגם סתם התעצל.

אפשרות אחרת היתה טיולי ג'יפים לכל מיני מקומות. מתוך הלונלי פלנט, מצא חן בעינינו טיול לאיזור צפון מזרח, ליד הגבול הסיני, עד טור טוק. אלה היו טיולי ג'יפים של יומיים עד שלושה ולא כל כך התלהבנו מזה – במיוחד רן ששבע מנסיעות בקנדה. החלטנו בכל זאת לתת לזה צ'אנס. אחרי סיור קצר בעיר מצאנו מודעה על קבוצה של 4 שמחפשת עוד זוג לטיול לטור טוק.

מתוכם פגשנו שתי בחורות – אחת אמריקאית, ואחת גרמניה. הן עצמן הכירו בישראל. האמריקאית גם דיברה עברית טובה.

קצת הזדעזענו מכך שהן רוצות לדחוס 6 אנשים בתוך הג'יפ אבל מהר מאוד הבנו שהן יותר לחוצות על הכסף מאיתנו. אחרי התלבטות קצרה סגרנו איתן על טיול לטור טוק של 3 ימים שייצא בעוד יומיים.

מיד לאחר מכן המעיים של רן התחילו להישמע, והובהר לנו שאיננו יכולים להתרחק מרחק של יותר מ- 150 מטר משירותים בכל זמן נתון. כיוון ששירותים טובים היו רק בחדר, גם מרחב המסעדות שיכולנו לאכול בהן (כלומר אריאל היה יכול לאכול בהן) לא היה גדול. קיווינו עם זאת שהסיפור יחלוף ונצא לטיול עם הקבוצה.

אלא שהחיידקים חשבו אחרת. האפיזודות הלכו והחמירו והטווח של 150 מטר נראה כמו חלום רחוק בעודו מצטמק למטרים בודדים. בבוקר הטיול אמרנו לבנות שלצערנו לא נוכל להצטרף ושילמנו את חלקנו. ציפינו לקצת פולניות מצידן לגבי הכסף, אבל הם קיבלו אותו בהכנעה וללא התנגדות.

הכס הקדוש - המקום בו בילה רן את מירב הזמן בלה

אריאל רכש לרן אנטיביוטיקה שפעלה כבמטה קסם. הוא חשב לעצמו שעם כל הכבוד לרפואה המזרחית, טוב שאחותה המערבית המציאה את האנטיביוטיקה.

יותר מאוחר באותו היום ישבנו במרפסת של בית קפה (במרחק בטוח מהשירותים). בזמן שרן נכנס רגע אל תוך בית הקפה, חלף זוג ברחוב, ליד המרפסת בה ישב אריאל. הוא שמע את הבחורה אומרת לבחור בעברית: "אני למשל, בחיים לא הייתי מתאהבת בגבר ש.." (הוא לא זוכר את ההמשך), וחשב לעצמו - איזה צעירים פה כולם!

כעבור כמה דקות הזוג חלף שוב והבחורה אמרה בקול רם: "מה, אז עכשיו אנחנו צריכים להיות נחמדים לאנשים?". הבחור שם לב לאריאל לידם ופנה אליו בעברית: "רוצים לבוא איתנו לטרק?". "טרק?", אמר אריאל, "אנחנו זקנים". "גם אנחנו זקנים, אני בת 30", אמרה הבחורה בגאווה. "ואני בן 28", אמר הבחור. אריאל חשב לעצמו שהם אמנם צעירים מאוד, אבל עדיין מבוגרים יותר מהטייל הישראלי הממוצע בסביבה.

ארז ואוֹרָן התיישבו מול אריאל. רן חזר והשיחה המשיכה. אחרי שהזכרנו את קנדה כמסלול בטיול שלנו, ארז אמר "מזל טוב!". אמרנו "תודה", ואורן אמרה "וואו, לא קלטתי את זה בכלל, אפילו שראיתי את הטבעות". השיחה המשיכה ונוצר קליק בין הזוגות. ארז אמר שאי אפשר כל היום לקרוא בקינדל וצריך גם לצאת לטרקים. הוא תיאר לנו את המסלול של הטרק בן ה- 4 ימים ואמר שנראה לו שהוא לא קשה מדי. הבטחנו לחזור אליהם במייל לאחר שנשוחח בינינו על כך.

החלטנו להצטרף לטרק פחות או יותר מיד, לאור מקסימותם של ארז ואורן, אבל האינטרנט החליט לשבות לכמה ימים בדיוק אז. החזרנו להם את התשובה כשהם נתקלו באריאל יושב בצד הלא-מדרכה, קורא בקינדל, מחטט באף, וממתין לרן שיחזור מהשירותים אליהם רץ. (באותם ימים חשב רן על שינוי שמו באנגלית ל- Run).

כעבור שלושה ימים יצאנו יחד לטרק. הוביל אותנו בחור מקומי בשם נורבו. הוא היה סטודנט למדע המדינה שבחופשת הקיץ חזר הביתה להשלים הכנסה כמדריך טיולים. הוא היה שקט מאוד ומהיר מאוד (קראנו לו "טורבו" מאחורי הגב). ביום הראשון הלכנו זמן רב במדבר לאורך כביש. רק בזכות הפרואקטיביות של ארז הצלחנו לשכנע את המדריך לעשות הפסקה על מנת שנוכל להתרחץ בנהר האינדוס הסמוך. לאחר הליכה נוספת לצד הכביש, הגענו לבסוף לנחל מקסים, ולאורכו מצאנו כפר קטן שכל כולו בנין וחצי. בכפר היו פרה ועגל וכמה כבשים, מספר טראסות וגידולים ספורים.

קיבלנו חדר סביר עם מזרונים על הרצפה. חשבנו ש- 5 אנשים (נורבו ואנחנו) יכולים לישון שם בנוחות יחסית. להפתעתנו, זרם התיירים אל תוך הבית לא פסק, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו 12 אנשים באותו החדר. אחרונות הגיעו שתי ישראליות צעירות, שהלכו לטייל סתם כך ללא מפה, ובמקרה מצאו את הבקתה וישנו בה.

עם ארז ואורן המקסימים

עוד במהלך היום לאורן התחילה לכאוב היד. ארז ניסה לטפל ולעזור ככל יכולתו, אך היד סירבה להחלים. למחרת הם החליטו לחזור על עקבותיהם, ואנחנו המשכנו עם נורבו. בדרך שחלק מהאנשים היו מכנים "קארמה", יצא שמימנו טיול לטורטוק לבנות, ואותה הקארמההחזירה לנו טיול בחצי מחיר.

בבוקר, עקוצים מפשפשים וטרודים מלילה קשה, התחלנו לטפס אט אט. בשלב כלשהו לרן היה קשה להמשיך (לאור דלילות האוויר) והמדריך לקח עבורו את התיק. באותו הלילה ישנו ב- homestay שהיה קצת יותר מסודר מבלילה הראשון. פגשנו בחור צרפתי משעשע בשם מקס, עם זקן של 8 חודשי טיול, שיצא לטייל שנה וחצי. ביום השלישי של הטרק היה עלינו לעבור את הפאס בגובה 4,900 מטר. המדריכים (שלנו ושל קבוצות אחרות) הלכו יחד מקדימה בעוד הקבוצות מתערבבות זו בזו, וחבריהם השתרכו מאחור. ככל שעלינו בגובה, כל צעד נהפך יותר ויותר לקריעת ים סוף (ויש אומרים "תחת").

בשלב כלשהו אריאל הפסיק לדבר ואמר שיגיד מעכשיו רק "1" או "0" שמשמעם "יכול להמשיך ללכת" או "לא יכול להמשיך". אחד המדריכים חזר ואמר "the pass is just around the corner", אלא שאחרי כל סיבוב היה עוד סיבוב. בסוף, כשכבר ראינו את הפאס, והוא באמת היה קרוב, עדיין לקח זמן רב מאוד להגיע אליו בטיפ-טופ איטי וארוך.

הנוף מהפאס היה יפהפה ועצרנו שם לזמן מה. אריאל הסכים עם הטענה של רן שאלמלא הסבל שהיה כרוך בלהגיע לשם, הנוף לא היה מרשים באותה מידה. הבחור הצרפתי הלך לטפס במרץ על הגבעה השכנה, כדי להגיע ל- 5,000 מטר בעוד אריאל ורן השתטחו על הקרקע בניסיון לתפוס מעט אוויר.

אחד המדריכים השוויץ והתפאר באוצר המלים שלו בעברית. ביקשנו ללמוד ממנו מלה בלאדאקית. התברר שיש מילה אחת ל"תודה", "בבקשה"  ו"שלום" - והיא "צ'וּלֶה". כשביקשנו ללמוד מילה נוספת הוא לימד אותנו את "קוּלֶה, קוּלֶה" שזה "לאט, לאט".

התחלנו לרדת למטה מהצד השני של הפאס. המסלול היה משעמם למדי במקום זה, כשאנחנו הולכים בעמק מדברי ההולך ונעשה צר יותר. נורבו-טורבו המשיך בקצב, בעוד אנחנו נשרכים מאחור ורן מדי פעם מבקש הפסקה לאור החום העז ששרר. לאחר זמן ארוך כנצח, הגענו למין אוהל-אוכל בו עצרנו עם הקבוצה הנוספת למנוחה ומאגי ("מנה-חמה" מקומית חריפה).

לבסוף קמנו ראשונים והמשכנו הלאה. נורבו רץ קדימה ואמרנו לו שוב ושוב "קוּלֶה, קוּלֶה". העמק הפך לקניון צר ויפה. הקירות החליפו צבעים בין ירוק לאדום, נחל מקסים זרם בינות רגלינו ונורבו הראה לנו blue sheep שעמדו על זיזים מיקרוסקופים על צלע ההר. אריאל התלונן על החום העז ותלה תקוותו בעננים שחורים שהתעבו במרחק. כיוון שמקומיים בלה אמרו לנו שאף פעם לא יורד גשם בלאדאק בקיץ, סברנו שהעננים יתפזרו להם, בדיוק כפי שקרה ביום הקודם. לעננים היתה תוכנית אחרת. תחילה טיפטף מעט ואז התחיל לרדת מבול עלינו. נורבו ביקש שנזדרז, אבל אנחנו, בהיותנו הזקנים שאנחנו, אמרנו לו שזה לא נורא לנו בכלל להירטב ונשמח לשמור על קצב סביר. באנגלית רצוצה ותנועות ידיים עזר לנו נורבו להבין שהסכנה האמיתית היא שיטפון שאך לפני מספר שנים הרג כמה תיירים בדיוק באותו הקניון. נבהלנו כי פתאום הבנו שאנחנו באמת בנקיק המועד לשיטפון.

התחלנו לרוץ קדימה במבול, בשביל של הקניון. בדרך ראינו קבוצת מטיילים כולל מקס הצרפתי מתחבאים מהגשם תחת סלע. רן צעק להם "תיזהרו, ייתכן פה שיטפון" והם הבינו את הסכנה והתחילו לרוץ יחד איתנו.

בהמשך המסלול הצביע נורבו על נחל קטן שהגיע מצידו של הנקיק ואמר לנו שזה "נחל חדש", דבר שמרמז שייתכן שיטפון בעוד זמן לא רב. רצנו כל עוד נפשנו בנו ולבסוף הגענו אל המקום בו הנקיק נפתח לעמק גדול. שם, רטובים עד שד עצמותנו, פילסנו את דרכנו לhomestay משפחתי קטנצ'יק (היות ונורבו נעלם קדימה) בו ישנו רק אנחנו, ושוויצרי חתיך אחד.

תוך שיחה עם נורבו בחדרנו גילינו שלבודהיסטים באיזור אמנם אין קסטות, אך יש חלוקה ל"מעמד גבוה" ו"מעמד נמוך". כשיש מסיבה, לאנשי המעמד הנמוך יש שולחנות משלהם בצד, שם הם אוכלים. כמו כן השם שלהם לא מופיע על בתי המגורים שלהם, ואסור להם להשתכר יותר מ- 200 רופי ליום.

הליכה בעמק היפה

הלכנו לישון וקמנו למחרת בכוחות מחודשים. העמק בו פסענו היה כנווה מדבר - נחל מקסים זרם בו והוא היה משובץ בשדות וכפרים יפהפיים. לבסוף הגענו אל המקום בו עלינו היה לחצות את הנהר. הגשר מעליו היה בשלבי בניה זה 7 שנים, ולא נראה היה כי יושלם במהרה. נורבו אמר שהממשלה עצלנית ומושחתת באותו איזור. במקום גשר היתה עגלה התלויה על חבל בין גדות הנהר. העגלה לא היתה ממונעת, ובמקום זאת, מי שעמד עליה היה זקוק שאדם הנמצא בצידו השני של הנהר ימשוך את העגלה.

העגלה הזו היתה הקשר היחיד של העמק עם העולם החיצון, פרט ל פאס שאותו עברנו במסלול של 3 ימים. במידה והעגלה מתקלקלת, העמק מבודד ולא מקבל אספקה.

נורבו מציל את היום

3 יפנים ניסו לעלות יחדיו על העגלה מהצד השני, אך התברר למרבה הצער שהיו כבדים מדי, והכבל שהיה צריך למשוך אותם אל הגדה נפל אל תוך המים. נורבו הגיבור עלה על העגלה, קשר את החבל, ומשך את עצמו בכוחות עצמו על עבר הגדה השניה, ובכך תיקן את מנגנון העגלה.

רן עזר למשוך את העגלה שהכילה תיירים נוספים לעבר הצד שלנו ולאחר מכן אריאל ורן עלו על העגלה. נורבו ניסה למשוך את העגלה אל הצד השני, אך בהיות המשקל שלנו קצת יותר ממה שכוחותיו איפשרו לו למשוך, נאלץ לקרוא למוכרת התה שהיתה לא רחוקה משם שתעזור לו למשוך יחדיו...

לאחר מכן הלכנו עוד כחצי שעה בצד השני של הנהר, שם אסף אותנו רכב חזרה ללה. הדרך חזרה היתה מאתגרת למדי - כביש צר מאוד בקניון עם הר בצד אחד, ומדרון תלול מצידו האחר. האלים ההודים היו לצידנו הפעם ולא נרשמה שום תאונה. שבנו הביתה בשלום.

למחרת קבענו ראפטינג ליום לאחר מכן. הראפטינג, עם קבוצה של צרפתים עליזים, עבר בנעימים ובשינון שירים צרפתיים לאורך הדרך. אריאל ניסה להשוויץ, והצליח, בידיעות שלו בשירים צרפתיים קלאסיים. הם ביקשו שנלמד אותם שיר בעברית וכמובן בחרנו ב"אל המעיין". כך למדנו ששיר זה נשמע מצוין במבטא צרפתי.

מיד עם הגיענו לסוף המסלול, רן חווה שוב פעולת מעיים סוחפת, אך זאת כבר לפוסט הבא.

(אוגוסט 2012)